הביטוי נשמע מוזר בהתחלה. העץ הפילוסופי. נראה שהוא מאחד שני עולמות שאין להם עסק זה בזה - עולם הצמחייה, הדומם והסבלני, ועולם המחשבה המופשטת.
אף על פי כן, יונג הקדיש לנושא זה את אחד ממחקריו הארוכים והתובעים ביותר - כמעט מאתיים עמודים ב... שורשי הלא מודעזו לא הייתה גחמה של מלומד. מאחורי נוסחה זו מסתתר משהו חיוני לתפיסתו את האדם.
כדי להבין למה יונג מתכוון בכך, עלינו לעשות סטייה קצרה - קצרה, אנו מבטיחים - אל עולם האלכימיה.
תוכן העניינים
אלכימיה: לא זהב, אלא נשמה
כשאנחנו מדברים על אלכימיה, התמונה שעולה בראש היא בדרך כלל של גברים זקנים מזוקנים המנסים להפוך עופרת לזהב במרתפים מעושנים. יונג רואה משהו אחר לגמרי.
מבחינתו, אלכימיה מימי הביניים אינה פרוטו-כימיה כושלת. זוהי מאגר יוצא דופן של סמלים נפשיים. האלכימאים - בין אם ידעו זאת ובין אם לא - לא תיארו תגובות כימיות. הם הקרינו את תנועות נשמותיהם על החומר: ריקבון, טיהור, טרנספורמציה. היצירה הגדולה לא הייתה ייצור זהב. זו הייתה הטרנספורמציה הפנימית של מי שחיפש אותה.
תגלית זו מרגשת את יונג. הוא כותב ב זיכרונות, חלומות, הרהורים שאלכימיה זו העניקה לו את "הקשר ההיסטורי" שחיפש - הוכחה לכך שהאינטואיציות שלו לגבי הלא מודע היו מושרשת במסורת של דור אלפי שנים, שחלקו אנשים שחסרו את אוצר המילים של הפסיכולוגיה אך כבר היו ברשותם דימויים שלה.
ובין התמונות הללו, אחת חזרה שוב ושוב: העץ.
עץ הפילוסופים
במונחי האלכימיה, המילה "פילוסוף" אינה מתייחסת למבודד אינטלקטואלי בין ספרים. היא מציינת את מיומן — מי שנחשף לסודות הטבע, המבקש להבין את הכוחות החיים המחיים את החומר ומשנים אותו.
עבור פילוסופים אלה, העץ היה מטאפורה מרכזית לעבודתם. הוא התייחס בו זמנית לחומר שעובר טרנספורמציה, לתהליך עצמו ולתוצאה שלו. העץ הפילוסופי חי. הוא גדל, הוא מתפצל, הוא נושא פירות - או כוכבים, תלוי באיור. ובצמיחה זו, האלכימאים ראו את השתקפותו של משהו שקורה בתוך האדם.
מה שמרתק את יונג הוא שמטופליו שלו - שמעולם לא פתחו חיבור אלכימי - ציירו באופן ספונטני עצים ביצירותיהם הפנימיות: עצים נטועים בגופי אדם, עצים הפוכים, עצים מכוסים בלהבות או נחשים. הדימוי עולה מעצמו, ממעמקי הלא מודע הקולקטיבי, כאילו העץ היה דרך טבעית עבור הנפש לייצג את עצמה.
האדם כעץ הפוך
אחת התמונות הבולטות ביותר שבהן נתקל יונג במחקרו היא זו של ה- עץ הפוךזה מופיע בימי הביניים אבל גם בטקסטים ההינדים העתיקים ביותר: האדם הוא עץ ששורשיו פונים אל השמיים וענפיו מגיעים מטה אל האדמה.
היפוך זה אומר משהו מדויק. אם שורשי עץ רגיל צוללים אל תוך אדמה מזינה, שורשי האדם צוללים אל תוך משהו בלתי נראה - הלא מודע, הרוחני, מה שמעבר לתודעה האישית. וענפיו מתפשטים אל העולם הנראה לעין: פעולה, חיי יום-יום, ביטוי חיצוני.
יונג מצטט בהקשר זה דימוי ירק בלתי צפוי: נצר האספרגוס. קצה זה, החודר את האדמה בעוצמה שקטה, נראה לו כייצוג מושלם של "הצמיחה הפנימית של תכנים לא מודעים שעוברים לתודעה". מה שהיה מתחת לאדמה עולה. מה שהיה חשוך הופך לגלוי.
הצמיחה אינה מרהיבה. היא איטית, עקשנית, מתמשכת. כמו עץ.
צמיחת העץ כראי של הנפש
בסוף מסעו הארוך דרך טקסטים אלכימיים, ציורי מטופליו ומסורות שמאניות, יונג מגיע לניסוח בעל בהירות יוצאת דופן. הוא אוסף לכמה משפטים את כל מה שניסה לומר:
"כל התהליך הזה, שאנו רואים כיום כהתפתחות פסיכולוגית, תואר תחת השם 'עץ פילוסופי' - השוואה פואטית המשווה בצדק בין התופעה הטבעית של צמיחת הנפש לבין זו הנוגעת לצמחים."
— קרל גוסטב יונג, שורשי הלא מודע
מה שיונג מכנה "אינדיבידואליזציה" - העבודה הארוכה של חיים שלמים, הכוללת את הפיכתנו למה שאנחנו באמת בשלמותנו הפסיכולוגית המלאה - דומה לצמיחתו של עץ. לא פרויקט מתוכנן, לא רצון מודע המחליט על התפתחותו. משהו צומח בתוכנו, ללא קשר לכוונותינו, משורשים שלא בחרנו, לעבר צורה שאנחנו לא יכולים לחזות במלואה.
העץ לא מחליט לגדול. הוא גדל.
ודווקא את המימד הזה - ספונטני, טבעי, גדול יותר מהאגו - תפסו האלכימאים לפני הפסיכולוגיה המודרנית, בשפת האש והאבן שלהם.
מה שהעץ משיג שאנחנו לא מעזים
יש משהו בחזונו של יונג שמעבר להתפתחות אישית במובן העכשווי. העץ הפילוסופי אינו תוכנית לשיפור עצמי. זהו דימוי של שְׁלֵמוּת.
העץ שלם: שורשיו בחושך, גזעו בזמן נראה לעין, ענפיו נמתחים אל מה שעולה עליו. הוא אינו מפריד בין חיים למוות - עלים נושרים, עץ הופך לחומוס, ומחומוס זה נולד משהו אחר. המחזור שלם.
אנחנו, לעומת זאת, נפרדים. אנחנו רוצים צמיחה ללא דעיכה, נעורים ללא הזדקנות, חיים ללא מה שהיא מבשרת באופן בלתי נמנע. יונג רואה בכך את מקורה של נוירוזה קולקטיבית גדולה - נושא שהוא חוקר בצורה ישירה יותר במה שבדקנו. במאמר שלנו על יונג ומוות.
העץ הפילוסופי מציע עמדה נוספת: לקבל את היותך ישות שלם, שצמיחתה כוללת את החזרה אל האדמה.
מחווה עתיקה מאוד
זה בולט שבמסורות אנושיות רבות - הרבה לפני האלכימיה של ימי הביניים, הרבה לפני יונג - שתילת עץ על קבר הייתה פעולה טבעית, כמעט אינסטינקטיבית. לא מאמונה טפלה. אלא משום שמשהו בתודעה האנושית ידע שהמוות אינו סוף הצמיחה. אותו משהו ממשיך לדחוף כלפי מעלה.
יונג היה מזהה את המחווה הזו כנכונה לחלוטין. הנפש מעולם לא באמת שכחה אותה.
כדי להמשיך הלאה: הסמליות של העץ על פי קרל יונג - קרל יונג על המוות: מה שהנשמה יודעת
תגובות 0